צוואה בעדים – סעיף 20 לחוק הירושה
סעיף 20 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 קובע:
“20. צוואה בעדים
צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת-ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.”
צוואה בעדים זו צוואה הנערכת בכתב, וכוללת תאריך, חתימה של המצווה, בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו.
על העדים לחתום ולאשר על הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.
בנוסף לדרישת הכתב וחתימת שני העדים בחוק דרישות פורמליות נוספות לצוואה בעדים:
בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה הצוואה תיחתם בידי המצווה, אותה חתימה של המצוואה תהיה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו, ולאחר מכן אישור העדים בחתימת ידם שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.
סימני ההיכר של צוואה בפני עדים הם המצווה, הכתב ושני העדים. לכן, היעדרם של אלה אינם ניתנים לתיקון מכוח שיקול-הדעת של בית-המשפט על-פי סעיף 25 לחוק הירושה (ע”א 869/75 בריל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לב(1), 98, 100 (1977).
סעיף 20 לחוק קובע שהפעולות הנ”ל ייעשו ב”אותו מעמד”, כלומר, במעמד חתימת המצווה על הצוואה.
תפקיד העדים לשמוע את הצהרת המצווה כי זו צוואתו, לצפות במעשה חתימת המצווה על צוואתו, ולאחר מכן לאשר בחתימתם, כי היו עדים להצהרת המצווה כי זו צוואתו.
תרגום הצוואה:
במקרה בו שפת המצווה אינה עברית, יש צורך לתרגם את הצוואה לשפתו של המצווה.
תרגום הצוואה לשפתו של המצווה הינה דרישה צורנית אשר אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, ולכאורה חלה על צוואה בפני רשות, אולם בפסיקה נקבע שיש להחיל הסדר זה גם על צוואה בעדים (ע”א 2119/94 לנדאו נ’ וין, פ”ד מט(2), 77 (1995); ע”א 5640/92 אלוני נ’ באומן, פ”ד מט(2), 373, 385 (1996).
היעדר תרגום של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה, ומהווה אף פגם בגמירות דעתו של המצווה ביחס לצוואה.
במקרה זה עובר נטל ההוכחה דווקא אל המבקש לקיימה, למרות שבד”כ נטל ההוכחה היא על המבקש לבטל את הצוואה. במקרה כזה נטל ההוכחה מתהפך.
