פסק הדין בבג”ץ “הבגידה” מעסיק משפטנים ועורכי דין וארגונים רבים, בגלל הנושא הנפוץ בתחום דיני המשפחה: “בגידה”, והקשר שיש או אין לה לחלוקת הרכוש בין בני הזוג. אנסה במאמר זה לנתח את עמדותיהם השונות של השופטים בבג״ץ 4602/13[1] לאור הגישות המשפטיות של פמיניזם ותרבות.

מבוא

העתירה לבג”ץ נסובה סביב השאלה, האם יש מקום להתערבותו של ביהמ״ש העליון בפסק דינו של ביה״ד הרבני הגדול, העוסק בסוגיה של שיתוף ספציפי בבית מגורים, בשל העובדה שביה״ד הרבני נתן משקל בהחלטתו לבגידה נטענת של האישה בשלהי הנישואין.

רקע: הלכת השיתוף הספציפי פותחה ע״י השופטת (בדימוס) טובה שטרסברג-כהן ולפיה, בזוגות של חוק יחסי ממון, תשל״ג-1993 (להלן: ״החוק״), ניתן להכיר בשיתוף קנייני בנכסים קודמים כאשר השיתוף עולה מה״דין הכללי״ (דיני חוזים ועוד), אשר יפורש באופן רחב וגמיש, ובפרט כשמדובר בדירת המגורים של בני הזוג, תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואים.[2]

במקרה שנדון בבג”ץ “הבגידה”, האישה דרשה מבית הדין הרבני לקבוע כי יש לה זכויות בבית המגורים, בו בני הזוג חיו במשך שנים רבות עד לפרוץ הסכסוך ואשר היה רשום ע״ש הגבר ושנבנה בעסקת “קומבינציה” על קרקע שהוא ירש מספר חודשים קודם לנישואים, וזאת מתוקף הלכת השיתוף הספציפי . ביה״ד הרבני האזורי הורה כי קיים שיתוף בבית המגורים מכוח הלכת השיתוף הספציפי, והאישה זכאית למחצית הזכויות בבית, אולם ביה״ד הרבני הגדול הפך את הקביעה, וקבע שאין לה זכויות בבית. על פסק דינו של ביה״ד הרבני הגדול הוגשה העתירה לבג״ץ.

ביהמ״ש העליון, בדעת רוב (השופטים מינץ ושטיין), דחה את העתירה, וקבע שאכן טענה בדבר בגידה אינו מהווה שיקול במסגרת חלוקת רכוש בין בני זוג, אולם במקרה זה אין להם עילה להתערב בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. פסה״ד ניתן כנגד דעת המיעוט של השופט עמית שסבר, שיש לבטל את פסה״ד של ביה״ד הרבני מאחר שניתן בחריגה מסמכות. לטעמו של עמית, מעשה הבגידה הוא שהטה את הכף לחובתה של האישה ולכן ביה״ד הרבני חרג מסמכותו, שכן שקל שיקולים של אשמה לצורך הכרעה בסוגיות רכושיות, וזאת בניגוד להלכת בימ”ש העליון, שאין להכניס שום שיקולי אשמה במסגרת חלוקת רכוש בין בני זוג.

לכאורה, פס״ד פלונית היה אמור להיות עוד פס״ד בתחום המשפט המינהלי הדן בשאלת חריגה מסמכות של ערכאה שיפוטית. אך בפועל, פסה״ד עורר שיח וביקורת הן בקרב הקהילייה המשפטית והן בקרב הציבור הרחב. חלק טוענים נגד פסק הדין וחלק בעד. העיסוק הציבורי והמשפטי הנרחב בפסה״ד, כמו גם ההחלטה של נשיאת ביהמ״ש העליון לקיים דיון נוסף בתיק, משקפים את החשיבות שהציבור וביהמ״ש מייחסים לנושא בגידה בין בני זוג ולהשלכותיה על חלוקת הרכוש המשפחתי.

פסה״ד גם העלה שוב לסדר היום הציבורי טענות על אפליית נשים בביה״ד הרבני, וכן טענות ביחס להשלכות של פסה״ד על נשים בהליכי גירושין. נטען, כי פסה״ד מחזיר את המצב המשפטי ששרר בישראל לפני מספר עשורים, טרם הלכת בבלי שקבעה, כי על ביה״ד הרבניים להחיל את הדין האזרחי על סכסוכים של חלוקת רכוש.[3]

פמיניזם ומשפט – התערבות המשפט במשפחה

פסה״ד של השופט שטיין, מייצג את גישת אי ההתערבות של המשפט במשפחה. לפי גישה זו, ראוי כי המשפט ימשוך את ידו ממוסד המשפחה ויימנע מהסדרת היחסים המשפחתיים. בהתאם לגישה זו, יש להימנע מהחלתם של הדינים הכלליים ולמצער להימנע מאכיפתם על היחסים שבין חברי המשפחה. חסידי גישת אי ההתערבות, סוברים שמוצדק שהמשפט יתערב רק במקרים קיצוניים בהם האידיאל המשפחתי אינו מתקיים (אלימות למשל). השופט שטיין קבע בפסק דינו, שבני זוג רשאים לחיות את חייהם כזוג במתכונת דתית, חילונית, פטריארכלית או במתכונת אחרת, כאשר מדובר בעניינם הפרטי, ולא ענייננו של ביהמ״ש. כן קבע, שהאוטונומיה של המערכת הזוגית מחייבת את ביהמ״ש לתת יחס ניטרלי ושוויוני לכל דפוסי החיים הזוגיים ולכל הסדרי רכוש, כל אימת שאין מדובר בניצול לרעה האסור ע״פ דין.[4] קביעות אלו מבטאות בצורה ברורה את גישת אי התערבות, שכן שטיין מאפשר לצדדים לבחור מהי הדרך בה יחיו את חייהם המשפחתיים וקובע שאין זה מתפקידו של ביהמ״ש להתערב בעמדה זו.

הגישות הפמיניסטיות יוצאת נגד גישת אי ההתערבות. הן טוענות שהעדר מעורבות של המשפט במשפחה הוא בלתי אפשרי. אי התערבות של המשפט במשפחה מהווה הפקרה של החוליות החלשות בתא המשפחתי ולכן אי ההתערבות מהווה התערבות לרעת הצד החלש. לטענתן, יש להפסיק את הוויכוח בשאלה האם המשפט צריך או לא צריך להתערב במשפחה אלא להניח שהמשפט תמיד מתערב גם כשהוא שותק. במקום זאת, יש לשאול כיצד ההתערבות משפיעה על המשפחה, את מי היא מחזקת ואת מי היא מחלישה.[5]

הלכת השיתוף הספציפי – הסכמית או נורמטיבית?

השופט עמית מתייחס בפסק דינו להבדל בין הגישות השונות שהובעו בפסיקה בסוגיה של שיתוף ספציפי בדירת מגורים. הוא מסביר את ההבדל בנקודת המוצא: המחמירים רואים את משטר השיתוף בנכסים כמבוסס על מודל הסכמי, בעוד שהמקלים רואים אותו כמבוסס על מודל נורמטיבי, שמבוסס על עקרונות ושיקולים של צדק, הגינות ושוויון. עמית אף מזכיר את המודל הקישורי המתחשב באופי המיוחד של היחסים הזוגיים, ככזה המחייב הכרה נרחבת בשיתוף בין בני זוג, לרבות החלתו על נכסים חיצוניים.[6] השופט עמית ממקם עצמו בעמדה המקלה-קישורית ועל כן הוא סבור, שבנסיבות המקרה יש להכיר בשיתוף בבית המגורים.

בבסיס דעת הרוב עומד המודל ההסכמי. השופט מינץ בוחן את ״כוונת הצדדים״ והאם הייתה הסכמה מפורשת או משתמעת, הוא בוחן את נסיבות חייהם של בני הזוג ביחס לנכס הספציפי, תוך התמקדות בהתנהגות הצדדים. ע״פ מינץ, נטל ההוכחה מוטל במקרה הזה על האישה להוכיח את קיומה של כוונת השיתוף בנכס, ובמקרה של ספק, יש להעמיד את מלוא הנכס בחזקתו של הצד שהנכס רשום על שמו. במקרה הזה הבעל.

גם בבסיס גישתו של השופט שטיין עומד המודל ההסכמי. לטעמו ביהמ״ש נדרש לאתר ולאכוף את ההסכמות הבלתי כתובות והבלתי מפורשות בנוגע לשיתוף בנכסים ובאין ראיות שמראות בבירור על שיתוף, הנכס יישאר בידי בעליו המקורי.[7] הדגש של שטיין מושם על הכוונה של בעל הנכס. יתרה מכך, לפי שטיין, שקילת הבגידה כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לעניינה של שותפות מכללא איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על פני הפסק.  

ע״פ הגישות הפמיניסטיות, למשפט יש תפקיד מחנך והצהרתי, למשפט תפקיד ביצירה ובעיצוב של החברה. בעצם ההצהרה על ערכים מסוימים כערכים המובילים, ממלא המשפט תפקיד חשוב, ולפיכך, יש לוודא שהערכים המגולמים במשפט בנוגע למערכות יחסים משפחתיות יהיו ערכים ראויים.[8] לפיכך, יטענו הגישות הפמיניסטיות, שיש להסתכל על משטר השיתוף כמבוסס על המודל הנורמטיבי המקדם שוויון בין בני הזוג.[9]

דפנה הקר וחנוך דגן טוענים במאמרם, שאין זה ראוי לקבוע ברירת מחדל של אי שיתוף ושאין זה ראוי לכלול בקרבה תנאי מפסיק מכללא של בגידה בסוף הנישואים. הנחות אלו, הם טוענים, מתאימות להוויה חברתית פטריארכלית וחותרות תחת עקרונות היסוד הנורמטיביים של הדין הכללי בישראל.[10]

משפט ותרבות – הגישות התרבותיות העולות מפסק הדין

דעת המיעוט של השופט עמית מייצגת את הגישה המכוננת לפיה, למשפט תפקיד חשוב בכינון התרבות והתודעה ובעקבותיהן בכינון חייהם של בני האדם והיחסים החברתיים ביניהם. גישה זו רואה במשפט ובחברה ישות אחת.[11] בדומה לביקורת של הגישות הפמיניסטיות נגד גישת אי ההתערבות, גם ע״פ תפיסה זו, למשפט יש תפקיד משמעותי בעיצוב החברה ובכינון היחסים החברתיים בה. פסה״ד של עמית מתאים לגישה זו של המשפט שכן הוא מנסה לכונן תודעה לפיה המערכת הזוגית היא מערכת המבוססת על ערכים של שוויון והוגנות בין בני הזוג והוא מציג את העמדה הזו כעמדה המקובלת על רוב הזוגות בישראל. גישה זו שעל עמית באה לידי ביטוי בשורה של פסקי דין שניתנו על ידו האחרונות, העוסקים בחלוקת רכוש בין בני זוג.

ניתן לזהות מגמה עקרונית של השופט עמית, להקל בנטל המוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירת מגורים ולקרב בין זוגות עליהם חל חוק יחסי ממון, תשל״ג-1973 לבין זוגות עליהם חלה חזקת השיתוף. עמית ממשיך במגמה זו גם במקרה זה.

כך, למרות שהשופטים נדרשו, לכאורה, להכריע רק בשאלת החריגה מסמכות של ביה״ד, עמית, “ניצל את ההזדמנות” והרחיב בנושא העקרוני של חלוקת רכוש בין בני זוג ואף הפך את נטל ההוכחה כשקבע במקרה זה הגבר לא הוכיח אי שיתוף.

מנגד, גישתו של השפט שטיין שייכת לגישת המשפט ככללים – הגישה הפורמליסטית, לפיה, על השופט להיצמד ללשון החוק ולמעט בשימוש בשיקולים ערכיים משלו לצורך פרשנות החוק. כך, הוא קובע, כי ביה״ד פסק, כפי שראה לנכון לפסוק, בדל”ת אמות סמכויותיו. פסק דינו איננו מגלה על פניו שום טעות שבדין, קל וחומר טעות ברורה ומוכחת בעליל אשר משתווה בחומרתה לחריגה מסמכות.[12] פסה״ד של שטיין אף מתאים לעמדות האסכולה הפוזיטיביסטית המסתכלת על המשפט כמערכת סגורה ומופרדת מהמוסר. לטעמו, ביהמ״ש נדרש לתת יחס ניטרלי ושוויוני לכל דפוסי החיים הזוגיים ולכל הסדרי הרכוש כל עוד אינם אסורים ע״פ דין.

העיסוק הציבורי מעלה שאלה נוספת שראוי לבחון – אם אותה הכרעה שניתנה בבית הדין הרבני, הייתה ניתנת בבית המשפט לענייני משפחה, או אם ההכרעה הייתה ניתנת לרעת גבר, האם העיסוק הציבורי בנושא היה רב כפי שמתרחש כיום? או שמא דווקא העובדה שפסק הדין ניתן ע״י ביה״ד הרבני ולרעת האישה, הם אלו שגרמו לכך, שכן בנוסף לעיסוק הציבורי-תרבותי בנושא הבגידה, גם היחסים בין דת למדינה וגם הנושא הפמיניסטי, מעסיקים רבות את הציבור, והנושאים יחדיו גרמו לעיסוק הציבורי הרב, וגם להחלטה לקיים דיון נוסף.

שמרנות מול ליברליות בביקורת השיפוטית על ביה״ד הרבני – השפעת תרבות השופטים על פסק דינם

פסה״ד עורר מחדש מחלוקת עתיקת יומין בין השמרנים לליברליים. דעת הרוב שניתנה ע״י שני שופטים חדשים יחסית בביהמ״ש העליון אשר נחשבים מינויים של שרת המשפטים דאז איילת שקד, ביטאה תפיסה שמרנית לפיה על בג״ץ למעט להתערב בהכרעות של ביה״ד הרבני.

השופט שטיין (אשר הביע בעבר הסתייגות מהאקטיביזם השיפוטי של ביהמ״ש ומגישתו לפיה הכל שפיט), קבע שמאחר וביה״ד לא חרג מסמכותו ולא נפלה טעות בפסק דינו, אין עילה להתערבות בג״ץ. שטיין אף ביקר את גישתו של עמית, כפי שהבין אותה, וטען שבמהלך של עמית יש משום כרסום בהלכה הנוגעת להיקף התערבותו של ביהמ״ש העליון בפס״ד של בית הדין הרבני.

על אף גישתו השמרנית ביחס להתערבות בימה״ש בפסה״ד של ביה״ד, ניתן למצוא בפסה״ד של שטיין, גם עקרונות ליברליים (וניתן אף לומר ליברטיניים) ביחס לאוטונומיה של בני הזוג לעצב את חייהם כפי שיחפצו מבלי שביהמ״ש יתערב בהחלטותיהם.

לעומתם, השופט עמית בדעת מיעוט קבע, כי ביה״ד הרבני חרג מסמכותו משנתן משקל לבגידה הנטענת ולכן קיימת עילה להתערבות בג״ץ בפסק דינו של ביה״ד הרבני.

השפעת התרבות במתח המשפטי בין דת למדינה

ההבדלים בין עמדות השופטים, משקפים את המאבק המשפטי והתרבותי המתנהל בישראל בין המדגישים את זיקתה של ישראל למערב ולליברליזם לבין המדגישים את זיקתה ליהדות ולהלכה. 

מינץ (אשר גדל בבית דתי-לאומי, ואף הוסמך בעבר לרבנות) דחה את העתירה מאחר ולא השתכנע שביה״ד נשען בהחלטתו על הדין הדתי ומכאן לא חרג מסמכותו. הבגידה הייתה רק אחד ממניין השיקולים ולא בגין שיקול זה נפסק כי אין שיתוף.

שטיין הולך צעד נוסף וקובע שבגידה כן יכולה להוות ראיה לאי כוונת שיתוף, כעניין של עובדה, ומבלי שקביעה זו תהווה שלילת רכוש בשל עונש או אשמה, שכן “השאלה שהובאה לפתחנו נסובה על נתינה ולא על לקיחה“. שטיין אף הוסיף שגם אם במקרה זה בית הדין נתן משקל יתר לבגידה, הוא היה רשאי לעשות כן, ומתן המשקל לבגידה אינו מהווה נסיבה להתערבות בג”ץ בפסיקתו.

עמית לעומתו קובע, שבפסה״ד של ביה”ד נפלה טעות משפטית קשה, שכן השיתוף נעשה במהלך חיי הנישואים הארוכים וביסס זכות של האישה בבית המגורים, זכות שלא ניתן לשלול בדיעבד. הגם שביה״ד ״שילם מס-שפתיים לדין האזרחי”,[13] ההכרעה התבססה על האשמה המוסרית בניגוד מוחלט לעקרונות המשפט האזרחי.

לסיכום

פסה״ד העלה לדיון הציבורי את נושא הבגידה כחלק מהשיקולים לבחינת הכוונה לשיתוף בנכס חיצוני. הדיון בפסה״ד הדגיש את המחלוקות העמוקות בחברה הישראלית ביחס למספר סוגיות משמעותיות כגון: מעורבות הדת במדינה והשפעתה על הציבור והשופטים, מעורבות ביהמ״ש בספירה הפרטית ותפקידו של המשפט בהנחלת ערכים לחברה. ניתוח פסה״ד בהתאם לגישות התיאורטיות של משפט פמיניזם ותרבות שופך מעט אור על הסיבות שעמדו מאחורי פסקי הדין של כל אחד מהשופטים. מאחר ומדובר בסוגיות כה משמעותיות, הן מבחינה משפטית והן מבחינת הציבור הרחב, חשוב שביהמ״ש העליון “יעשה סדר” במסגרת הדיון הנוסף שנקבע לחודש מרץ 2020, ויקבע הלכה ברורה בנושא הזה גם עבור בתי המשפט לענייני משפחה וגם עבור בתי הדין הרבניים.

[1] בג״ץ 4602/13 פלונית נ׳ בית הדין הרבני האזורי במרכז (פורסם בנבו, 18.11.2018) (להלן: ״בג״ץ פלונית).

[2] ע״א 1915/91 יעקובי נ׳ יעקובי, פ״ד מט(3) 529 (1995); רע״א 8672/00 אבו רומי נ׳ אבו רומי, פ״ד נו(6) 175 (2002).

[3] בג״ץ 1000/92 בבלי נ׳ בית הדין הרבני הגדול, פ״ד מח(2) 221 (1994).

[4] בג״ץ פלונית, לעיל ה״ש 1, סעיף 10 לפסק דינו של שטיין.

[5] Frances E. Olsen, The myth of State Intervention in the Family, 18 U. MICH J.L. Reform 835

(1984-1985)

[6] שחר ליפשיץ, ״על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף״ משפטים לד 627 (2004).

[7] בג״ץ פלונית, לעיל ה״ש 1, פס׳ 7 לפסק דינו של שטיין.

[8] איילת בלכר-פריגת ״מה למשפט ולמשפחה?״ האם המשפט חשוב? (דפנה הקר ונטע זיו עורכות, 2010).

[9] חנוך דגן קניין על פרשת דרכים (2005), עמ׳ 440.

[10] חנוך דגן ודפנה הקר ״הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג״ץ 4602/13״ מחקרי משפט לב 1 (2019).

[11] מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת, (אלי שאלתיאל עורך, 2008).

[12] בג״ץ פלונית, לעיל ה״ש 1, סעיף 13 לפסק דינו של שטיין.

[13] שם, סעיף 15 לפסק דינו של עמית.