אפוטרופסות
סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962 (להלן: “החוק”) קובע כי: “ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים.“
כלומר, בהתאם לחוק ההורים לא צריכים אישורו של בית המשפט כדי להיות אפוטרופסים לילדים שלהם.
סעיף 15 לחוק מפרט את החובות והזכויות של האפוטרופוס: “אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.“
כפי הנראה, מאחר ושני ההורים חבים וזוכים ביחד ולחוד לדאוג לצרכי הקטין, אחד ההורים לא יכול לעשות מעשה בקשר לקטין בלי הסכמת ההורה השני.
“לדאוג לצרכי הקטין” – בעת פרידה נקבעים דמי מזונות עבור הילדים, אולם מאחר ומזונות הילדים מיועדים לילדים, עולה השאלה מי צריך או יכול להחליט כיצד להשתמש בכסף הזה? מצד אחד שני ההורים צריכים להחליט ביחד ולחוד, לאור ס’ 15 לחוק, ומצד שני בפועל, לא ניתן על כל שקל ושקל שמוציאים עבור הילדים ולכן בפרקטיקה ההורה המשמורן (בד”כ האימא) מחליטה לבד.
באופן תיאורטי, לאור ס’ 15 לחוק, ככל ואין הסכמה על אופן השימוש בכסף לצרכי הילדים, הדרך פתוחה בפני ההורה הלא משמורן לפנות לבית המשפט שיורה על דרכים אחרות על אופן הוצאת הכספים.
סעיף 17 לחוק מפרט את האחריות של ההורים לפעול לטובת הקטין: “באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין.“
לדוגמא, להורים יש את הרשות להחזיק בקטין, ולקבוע את מקום מגוריו והסמכות לייצגו. אבל אם למשל ההורים פרודים וההורה המשמורן רוצה לעבור דירה, בית המשפט יבדוק מה טובת הילד ולא את העבודה שהמבקש הינו משמורן.
סעיף 19 לחוק קובע: “לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין הנוגע לרכוש הקטין, רשאי כל אחד מהם לפנות לבית המשפט והוא יכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון.“
בכל עניין שנתון לאפוטרופסות חייבים שני ההורים לפעול יחד בהסכמה לטובת הקטין, למעט עניין שאינו סובל דיחוי בו רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו. לדוגמא, אם צריך לקחת את הילד למיון דחוף אז אחד ההורים יכול לעשות את זה על דעת עצמו. אבל אם זה משהו לא דחוף, לדוגמא במקרה של רופא שיניים צריך את הסכמת שני ההורים ובמקרה שלא מסכימים פונים לביהמ”ש והוא צריך לקבוע לפי טובת הילד.
משמורת ילדים
המילה ‘משמורת’ אינה מופיעה בחוק. הדעה הרווחת, כי המושג “משמורת” ו”משמורן” מתייחס להורה אשר מגוריו הקבוע של הקטין מתקיים בביתו, וממנו הקטין הולך לבקר ל-‘זמני שהות’ אצל ההורה הלא משמורן ולאחר מכן חוזר ל”בית הקבוע” שלו.
משמורת משותפת
במקרה של משמורת משותפת, יש שני בתים קבועים. הקטין מחלק את זמני השהות שלו בצורה שווה גם עם האם וגם עם האב.
כשיש משמורת משותפת מתייתרות ההחלטות בקשר לזמני שהות. זמני השהות בפועל מתקיימים בימים בהם נקבע המשמורת המשותפת.
כאמור לעיל, אם ההורים לא הגיעו לידי הסכמה בנוגע לעניין הנתון לאפוטרופוסתם, רשאי כל אחד מהם להגיש לבית המשפט לענייני משפחה (ולבית הדין – אגב גירושין), תובענה בעניין ובית המשפט יקבע הוראות לעניין המשמורת וזמני השהות.
לעתים בית המשפט קובע זמני שהות נרחבים. כמחצית מהזמן אצל האב (כולל לינה) וכמחצית מהזמן אצל האם, כך שבפועל זמני השהות דומים מאוד למשמורת משותפת.
זמני שהות
מאחר ובפועל, ברוב המקרים בית המשפט קובע כי האם תקבל את המשמורת הקבועה ולא האב, חלוקת זמני השהות עם האב נקבעת בד”כ ליומיים בשבוע למשך מס’ שעות בערב ובכל סופ”ש שני וחלוקה בחגים.
שלא כמו בעבר, הליך הגירושין גורם לאבות לרצות להיות מעורבים יותר בגידול הילדים. לעתים הליך הגירושין והפרידה גורם להם להבין שבתקופת הנישואין הם הפסידו הרבה זמן איכות עם הילדים ועכשיו הפרידה עלולה להרחיק אותם מהילדים ולכן הם מבקשים להיות יותר מעורבים ולרצות לשהות עם הילדים יותר מבעבר.
יש מדינות בעולם שמחלקים את זמני השהות שבוע שבוע. בארץ כיום זה לא מקובל.
מלחמות הגירושין וההשפעה על הילדים
בארה”ב נעשו מחקרים רבים על נושא הגירושין וטובת הילד. המחקרים גילו תופעות שליליות אצל ילדים שהוריהם התגרשו: כמו נשירה מלימודים, שימוש באלכוהול וסמים, פשע, יחסי מין בגיל צעיר, דימוי עצמי נמוך וכו’ וגם סיכוי גבוה להתגרש בעצמם.
מחקרים מאוחרים יותר גילו, שלא הגירושין עצמם משפיעים על הילדים, אלא עוצמת הקונפליקט וחלוקת זמני השהות עם שני ההורים. ככל שההורים התנהגו בצורה קרובה להתנהגות “רגילה” בבית. כלומר, הידברות עם הגרוש תוך שיתוף פעולה בקשר לילדים וגם זמני השהות אצל שני ההורים בצורה שווה עם לינה, אלו דברים שיצרו נורמליזציה. כלומר, ממשיכים להתנהג כמעט כרגיל – עושים בדיוק מה שעושים בבית רגיל, והילד גדל בצורה נורמלית.
ישנה טענה שכדאי להילחם על משמורת כי זה ישפיע על גובה מזונות הילדים. זאת טענה לא נכונה, משתי סיבות:
א. מזונות ילדים נקבעים על פי הדין האישי והדין האישי לא מכיר במושג משמורת ולכן זה לא אמור להיות רלוונטי.
ב. ככל ולאב יהיו זמני שהות גדולים יותר או משמורת משותפת, שהרי גם אם דמי המזונות המשולמים לידי האם עבור הילדים יפחת, שהרי עם הגברת זמני השהות, האב יוציא עבור הילד באופן ישיר וההוצאות שלו יגדלו, כך שבסופו של דבר האב יידרש להוציא את אותם הסכומים עבור הילד ואולי אף יותר.
גם המלצות ועדת שיפמן, אשר מבקשות להחיל שוויון בין ההורים בחובתם לזון את הילדים, מדברות רק על גובה מזונות בפונקציה של זמני שהות והכנסות ההורים. אין את המושג ‘משמורת’ במשוואה.
הטענה השניה היא שההורה המשמורן מקבל הטבות סוציאליות בניגוד להורה הלא משמורן:
אמנם ההורה המשמורן מקבל אי אילו הטבות (הנחה בעירייה, מענק שנתי חד פעמי מביטוח לאומי) אולם הדבר נתון בידי הצדדים ובית המשפט (כשאין הסכמה) כשבאים לקבוע את גובה המזונות בנוסף להתחשבות בגובה השתכרותם של הצדדים ולזמני השהות עם הילדים.
תביעה ‘בעניין הילד’ ולא ‘בשם הילד’
לכאורה, תביעת מזונות ילדים ומשמורת הינם תביעות של הילד ולא של ההורה ולכן היה נהוג לנסח את כתב התביעה בצורה שבו ההורה האחד תובע ‘בשם הקטין’ את ההורה השני, והקטין היה נרשם כ’תובע’. סיטואציה שהגבירה את הסכסוך.
על מנת לנסות ולהוריד את עוצמת הקונפליקט בין ההורים, נקבע בתיקון 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984, (משנת 2014) כי צורת הגשת כתב תביעה לבית המשפט בעניין קטין תוגש כך שההורים יירשמו כתובע ונתבע, ואילו הקטין יירשם בנפרד.
להלן הנוסח המתוקן:
טופס 26א1
(תקנה 258ה(א))
בבית המשפט לענייני משפחה
ב______________
תיק עיקרי _________________
תיק מס’ _______________
לפני כב’ השופט _______________
בן הזוג התובע/המבקש _________________
נגד
בן הזוג הנתבע/המשיב ________________
מהות התובענה __________________
בעניין הילד ___________________
מעמדו של התובע בעניין הילד __________________
