על פי ס’ 3 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953, כאשר הוגשה תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, אם על-ידי האישה או על-ידי הבעל, לבית הדין הרבני יהיה סמכות שיפוט ייחודית בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין.
כלומר, על מנת שבית הדין יתפוס סמכות, יש צורך לכרוך באופן מפורש את הנושאים להם נרצה שידון, למעט אחזקת ילדים, נקבע כי נושא זה כרוך “לפי עצם טיבו וטבעו”.
יצוין, כי אם תביעת הגירושין נדחית, גם כל הכרוך בתביעה “נופלת” יחד איתה ומתבטלת.
כנות הכריכה
על מנת להימנע ממצבים בהם צד מגיש תביעת גירושין, שלא בתום לב, קרי, הוא לא מעוניין באמת להתגרש אלא מבקש להשיג בכך שבית הדין ידון בתביעות הכרוכות, ולסכל בכך את האפשרות של הצד השני לתבוע בבית המשפט, ניתן לטעון כי התביעה והכריכה לא כנה והצד התובע, הטוען לסמכות בית הדין הרבני להוכיח כי תביעתו לגירושין והתביעות הכרוכות כנות, ובנוסף שהכריכות נעשו כדין.
מזונות ילדים
אם הוגשה תביעה לגירושין בבית הדין הרבני ונכרכו ענייני מזונות הילדים, רק אם הצד השני לא מתנגד בהזדמנות הראשונה ובית הדין החל לדון לגופו של עניין, בית הדין “יתפוס” סמכות לדון.
בית הדין מוסמך לדון במזונות ילדים גם מכוח הסכמת שני ההורים בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953.
יצוין שהילדים יכולים תמיד לתבוע את אביהם, בבית המשפט לענייני משפחה – גם לאחר שיינתן פס”ד בבית הדין.
מדור ספציפי
למרות הדעה הרווחת שעדיף לבעל לתבוע בבית הדין ולאשה בבית המשפט, בנושא מדור ספציפי זה להיפך – לאישה עדיף לדון בעניין זה בבית הדין, מאחר ועל פי דין תורה, אישה יכולה לתבוע את בן זוגה למדור ספציפי, קרי להמשיך להתגורר באותו בית בו הם גרו בשנות נישואיהם, וזאת משני טעמים: האחד, זכאותה למדור מצד בעלה והשני מכוח זכותה של האישה כשותף למנוע פירוק שיתוף.