מתנות בין בני זוג – מתנה או הלוואה?

תמונה4בני זוג מעבירים כספים בין אחד לשני כדבר שבשגרה. האם כספים אלו נחשבים כמתנה או כהלוואה שצריך להחזירה? מתי ייקבע כי ניתנו במתנה ואז אין צורך להחזירה ומתי יקבעו כי מדובר בהלוואה שנדרש להחזירה?

השאלה המשפטית במאמר זה מניחה כי אין מחלוקת על העובדות. כלומר מקבל המתנה מודה כי קיבל כספים, אך כופר בפירושם של כוונות הצדדים. מקבל המתנה טוען כי קיבלם במתנה ואילו נותן המתנה טוען כי נתן רק הלוואה ומצפה לקבלה חזרה.

יודגש: במאמר זה 'בני זוג' מתייחס לבני זוג לא נשואים וגם לאלו שלא ניתן להגדירם כידועים בציבור. לגביהם מתקיימים דינים אחרים.

הוראות החוק הרלוונטיות במקרה שכזה מצויות בסעיף 1 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968:

"מהות המתנה –
1. (א) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.

    (ב) דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות.

    (ג) מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו."

נטל השכנוע והיפוכו:

ככלל, נטל השכנוע במשפט האזרחי מונח על כתפי התובע ועליו להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו. כלומר, הוא נדרש להביא ראיות ולשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו.

למרות האמור, לעיתים נראה כי טענותיו של הנתבע גורמות לכך שנטל ההוכחה דווקא יעבור לצד של הנתבע. כלומר, הנתבע יהיה זה שיידרש להביא ראיות ולשכנע את בית המשפט כי טענותיו של התובע אינן נכונות או אינן בדין, שכן אם לא יעשה זאת, תביעתו של  התובע תתקבל גם אם הוא לא יוכיח את כל מרכיבי כתב התביעה. [ראו למשל ב-רע"א 3646/98 כ.ו.ע נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897 (2003)].

בית המשפט קבע לא פעם כי במקרה בו אדם מודה כי קיבל כספים מפלוני, אך כופר בכך שניתנו כהלוואה, אלא טוען שקיבלם במתנה, עליו הנטל להוכיח כי קיבלם במתנה.

כלומר, ישנה חזקה משפטית כי אדם שקיבל כספים מאדם אחר – קיבלם כהלוואה ולא להיפך. ומקבל הכספים נדרש להוכיח כי נותן המתנה התכוון לנותנם במתנה:

"אין ספק בדבר נתינה גרידא, בין נתינת כסף בין נתינת שווה-כסף, אינה עשויה כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה ועל התובע להוכיח את עילת הנתינה… אך השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין, כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה, – האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא?

התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה"חזקה" היא במסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב-קרוב, כגון אביו של המקבל) נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה, אפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו"

[ע"א 180/51 גולדקורן נ' וסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1954)]

נטל ההוכחה אצל צדדים "קרובים קרובים"תמונה1

כסייג לכל האמור נקבע, כי היפוך נטל השכנוע האמור לא יחול במקרה בו הצדדים "קרובים קרובים".

כלומר, במערכת יחסים זוגית בה יוכח כי הצדדים דאגו אחד לשני וחיו ונתנו כספים בתחושת אחריות זה לזו, תעמוד לנתבע "חזקת המתנה", ובמקרה שכזה, הטוען שמדובר בהלוואה, יידרש להוכיח את טענתו ולא להיפך (ראה: תמ"ש (י-ם) 53160-09-12 ד.מ.ש נ' ח.מ.ש, 10 (פורסם בנבו, 1.4.2014)).

יחד עם זאת נקבע, כי "חזקת המתנה" הנוגעת לצדדים קרובים, תיקבע באופן מצומצם לאותם המקרים בהם יוכח כי הנותן דאג לרווחת המקבל ובנסיבות העניין היה טבעי להניח שמדובר במתנה. כך לדוגמה, נהוג להניח כי הורים מעניקים לילדיהם מתנות אך לא ניתן להניח זאת באופן אוטומטי בקשר לבני זוג ויש לבחון כל מקרה לגופו:

"המגמה להתחקות אחר כוונתו של נותן הכספים הביאה גם לגיבושה של חזקה הפוכה בדבר מתנה, כאשר בין נותן הכספים ובין הבעלים הרשום קיימים יחסי קירבה מיוחדים. יחסי קירבה המצדיקים חזקה בדבר מתנה מתקיימים כל אימת שמשלם הכספים הינו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו של הבעלים הרשום".

[ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1), 278, 286 (1990)].

 כוונתו של הנותן נבחנת בעת מתן המתנה ולא בדיעבד:

"כשעסקינן בהסכם המתנה, המבחן האובייקטיבי נותר על כנו ואינו מאבד מתקפותו. אולם היות ומדובר בחוזה חד צדדי, שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים בו – הרי שמייחסים משקל שונה לרצון המקבל ולרצון הנותן, הדגש מושם במיוחד על רצון הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה, ולכך ניתן משנה חשיבות".

[תמ"ש (ראשל"צ) 52666-11-10 א.ל נ' א.ל, 10 (פורסם בנבו, 23.06.2013)].

לאור האמור, בבוא בית המשפט לבחון את שאלת סיווגם של כספים אשר ניתנו בין הצדדים, ראשית עליו לבחון את יחסי הצדדים בכדי לקבוע על מי מוטל נטל ההוכחה ושנית לבחון את כוונת הצדדים בעת שהועברו הכספים.

הסתמכות על עדות יחידהתמונה3

מאחר ופעמים רבות בתביעות מסוג זה, נתינת הכספים לא מגובה בכתב ואין לצדדים ראיות אלא את עדותם היחידה, בית המשפט יידרש לנמק את הסיבה בגינה הסתמך על עדות בעל דין בלבד וזאת בהתאם לס' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971:

"בית המשפט קמא סבר כי אינו רשאי לבסס הכרעתו על עדות יחידה של בעל דין, מאחר שחזקה עליו מצוותו של סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) המונע זאת, כביכול. בכך נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות: סעיף 54 הנ"ל אינו מונע הכרעה שיפוטית על פי עדות יחידה, אולם אם מבקש בית המשפט, במשפט אזרחי, לפסוק באחד מן המקרים המפורטים בו, על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה האמורה אינה הודאת בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במילים אחרות, בית המשפט רשאי לפסוק גם על פי עדות יחידה ללא סיוע, אולם במקרים המפורטים בסעיף 54 עליו לנמק בפירוט מה הניעו לסמוך הכרעתו על העדות היחידה האמורה, אינה נתמכת בראיית סיוע."

[ראה: ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, 90, 93 (פורסם בנבו, 20.3.1979)].